החלטה בתיק ע"א 463/13 - א'

           לפניי בקשה לסילוק הערעור על-הסף.

1.        להלן הרקע הרלוונטי: המשיבה - חברה העוסקת ביבוא טובין - הגישה (בשנת 2005) תביעה נגד המערערת, ובה טענה כי בשל סיווג שגוי של המוצר המיובא "רסקיו רמדי" לצורכי מס קנייה, היא שילמה - ועודנה משלמת - מס ביתר. המשיבה ביקשה כי בית המשפט יצהיר שסיווגו הנכון של המוצר הוא כזה המקנה פטור ממס קניה. עוד ביקשה כי יוחזר לה הסכום ששולם ביתר, וכי ישולם לה פיצוי בגין נזקיה.

           במסגרת ההליך בבית המשפט קמא התגבשה הסכמה כי תחילה תידון שאלת סיווגו של המוצר, וכן טענת ההתיישנות שהעלתה המשיבה (לגבי מקצת התביעה). עוד הוסכם כי בשלב השני תידון - ככל שיידרש - שאלת הנפקות הכספית, ובכלל זה השאלה אם המס העודף "גולגל" אל כתפיהם של הקונים.

2.        ביום 13.12.2011 ניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים החלטה שהוכתרה: "פסק-דין חלקי והחלטה". בהחלטה זו הכריע בית המשפט בסוגיית הסיווג ובעניין ההתיישנות, וקבע, בשורה התחתונה, כי הסיווג המתאים של המוצר, בתקופה הרלוונטית, מקנה למשיבה פטור ממס קניה; יצוין כי במישור ההתיישנות (לגבי תקופה מסוימת) קיבל בית המשפט את עמדת המערערת. בית המשפט הוסיף וקבע כי בשלב הבא יש לבחון את "מה שקשור בסכומי ההחזרים הרלבנטיים" וכן לבחון "מה עומד על הפרק מבחינת נזקים נוספים...". עוד נקבע כי לגביי סוגיית הגלגול תחול ההסכמה הדיונית באשר להמשך הבירור.

           על פסק-הדין החלקי (בהיבט ההתיישנות) הגישה המשיבה ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 1000/12). התיק קבוע כעת לדיון לפני הרכב ביום 23.12.2013.

3.        ביום 2.12.2012 ניתן פסק-דין על-ידי בית המשפט המחוזי, שבו נקבע כי בשלב הנוכחי יש למחוק את מה שנותר מן התביעה, באופן שלאחר סיום ההליכים בבית המשפט העליון אפשר יהיה להגיש תביעה עדכנית אשר תכלול את כל מה שעוד יעמוד על הפרק. בית המשפט הוסיף ופסק הוצאות לטובת המשיבה.

           בהמשך לכך, הגישה המערערת את ההליך שבכותרת, שבו היא משיגה הן על פסק-הדין החלקי הן על פסק-הדין המסיים. הערעור נקבע לדיון לפני הרכב ביום 23.12.2013 (קרי באותו מועד שבו יידון ע"א 1000/12).

4.        עתה מונחת לפניי בקשתה של המשיבה לסילוק הערעור על-הסף, זאת מן הטעם שהמועד להשיג על הנושא של סיווג המוצר - נושא שהוכרע בפסק-הדין החלקי - חלף-עבר לפני זמן רב. המשיבה טוענת כי בפסק-הדין החלקי ניתן הסעד ההצהרתי שהתבקש בכתב התביעה - סעד נפרד ועצמאי - ועל כן לא מדובר ב"החלטה אחרת". עוד מציינת המשיבה כי על-פי ההסדר הדיוני שבין הצדדים, אשר אושר על-ידי בית המשפט קמא, "פסק-הדין בעניין הסיווג יהיה פסק דין חלקי", וכי גם התנהגותה של המערערת בשלבים מאוחרים יותר מעידה כי היא-עצמה ראתה בהחלטה מיום 13.12.2011 "פסק-דין חלקי" ולא "החלטה אחרת".

5.        המערערת מצדה סבורה כי ההחלטה מיום 13.12.2011 היא אמנם "פסק דין חלקי" בעניין ההתיישנות, אך "החלטה אחרת" בעניין הסיווג. לדעת המערערת, החלטה זו אינה מקנה סעד עצמאי וסופי, אלא מהווה פרשנות עקרונית בדבר הסיווג שהיא בבחינת שלב ראשון בדרך לסעד הכספי (החזר מס ששולם ביתר). עוד גורסת המערערת כי בענייננו אין משמעות לסעד ההצהרתי בפני עצמו, שכן לאור תיקון חקיקה בשנת 2010 הסכימו הצדדים שהמחלוקות נסבות רק על העבר. אליבא דהמערערת, רק בפסק-הדין מיום 2.12.2012 סיים בית המשפט המחוזי את ההליך שלפניו (הגם שלא הכריע במחלוקות שנותרו). לגבי המינוח "פסק-דין חלקי" שננקט בגדרי ההסדר הדיוני שהושג בזמנו בין הצדדים, טוענת המערערת כי מדובר בטעות סופר, מה גם שבכותרת ההחלטה מיום 13.12.2011 נכתב "פסק-דין חלקי והחלטה".

           לאחר עיון בבקשה, בתגובה ובתיק עצמו באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לסילוק ההליך על-הסף להידחות.

6.        ככלל, אופן הערעור על החלטה שיפוטית נקבע על-פי מבחן הסופיות: אם מדובר ב"פסק-דין", קרי החלטה המביאה לכדי גמר את העניין התלוי ועומד בבית המשפט או חלק ממנו, אזי קיימת זכות ערעור, ואילו אם מדובר ב"החלטה אחרת" אזי הערעור טעון רשות (ראו לאחרונה בש"א 6428/12 פלוני נ' פלוני(4.12.2012)). מבחן עזר המסייע באיתורה של "סופיות" הוא מבחן הסעד: אם ניתן או נשלל סעד בהחלטתו של בית המשפט - הרי זה פסק-דין; ואם לאו - בהחלטה אחרת עסקינן. עמדה על כך כבוד השופטת ד' דורנר בע"א 6058/93 מנדלבליט נ' מנדלבליט, פ"ד נא(4) 354 (1997), ודבריה מסכמים את התורה כולה:

מבחן הסופיות הפורמאלי קל ליישום כאשר מדובר בפסק-דין הבא בסיומה של מלאכת השיפוט. הקושי מתעורר במצבים שבהם מכריע בית-המשפט בטענות שונות של הצדדים כבר במהלך הדיון. במצבים כאלו, שבהם נמשך הדיון לאחר מתן ההחלטה בפני אותו בית-משפט, נדרש מבחן עזר, שבאמצעותו ניתן יהיה לזהות 'סופיות' הנובעת מתוצאתה של ההחלטה בהיבט הדיוני, להבדיל מתוכנה, קרי תוצאתה בהיבט המהותי. המבחן הראוי לזיהוי 'סופיות' שכזו הוא מבחן הסעד, המהווה נקודת ציון דיונית המאפשרת לקבוע כי תחום מוגדר של ההליך הסתיים.

בפסיקתנו, וכן במשפט המשווה, נקבעת סופיות ההחלטה במהלך הדיון על-פי השאלה אם בקטע כלשהו של ההתדיינות קיבל התובע את הסעד הסופי שביקש או חלק ממנו או שהוא נשלל ממנו. זאת, משום שבית-המשפט הכריע בשלב הראשון באחת או יותר מן העילות שנתבעו באותה תובענה ופסק לתובע אחד או יותר מן הסעדים שתבע בגין אותה עילה או דחה את מתן הסעד המבוקש. כך גם כאשר בית-המשפט מכריע בתביעתו של אחד או יותר מן התובעים, ופוסק להם את הסעד המבוקש על-ידיהם, או דוחה את מתן הסעד המבוקש. הוא הדין כאשר ניתנה החלטה הדוחה חלק מן התביעה או התביעה כנגד אחד או יותר מן הנתבעים.

כך נבדל פסק ^-הדין החלקי מהחלטה בפלוגתאות שבין הצדדים, אשר ההכרעה בהן אינה מהווה יותר מאשר בסיס לבירור הסעד (שם, בעמ' 363).

7.        בענייננו, החלטת בית המשפט קמא מיום 13.12.2011 הוכתרה "פסק דין חלקי והחלטה". בית המשפט הבחין, אפוא, בין שני חלקים של ההחלטה: חלק אחד המהווה לשיטתו "פסק-דין חלקי", וחלק אחר המהווה החלטה, קרי: "החלטה אחרת". על פניו ניתן להניח כי הכוונה הייתה שאותו חלק של ההחלטה הדוחה מקצת מן התביעה (מחמת התיישנות) מהווה פסק-דין (חלקי), שהרי ברור כי בכך נשלל סעד, ואילו החלק האחר, שלגביו הדיון טרם הסתיים, מהווה החלטה אחרת.

           אמת, כותרתה של החלטה שיפוטית אינה מכרעת לעניין סיווגה של ההחלטה לצרכי ערעור (ראו ע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"ד לו(3) 197, 202 (1982)). אולם בענייננו, סבורני כי עמדת המדינה נתמכת לא רק בכותרת ההחלטה כי אם גם בבחינה עניינית שלה.

8.        נכון הדבר שהמשיבה עתרה בכתב התביעה לסעד הצהרתי וכן לסעדים כספיים. עם זאת, כבר נפסק כי במקום שבו בית המשפט מכריע בעניין הסעד ההצהרתי בשלב ביניים של ההליך, אין משמעות הדבר, מניה וביה, שקיימת זכות ערעור על ההחלטה; בכגון דא יש לבדוק "האם הסעד ההצהרתי שנתבקש וניתן בבית המשפט המחוזי הינו סעד מיוחד ונפרד (ואז זהו פסק דין חלקי) או שמא רק מנגנון לקראת בירור הסעד הסופי שינתן בתובענה (ואז זוהי החלטה אחרת)" (ע"א 4540/04 מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית נ' אורבוך(14.9.2006)).

           לשיטתי, סעד הצהרתי מן הסוג שביקשה המשיבה עשוי להיחשב "סעד מיוחד ונפרד" - סעד בעל נפקות עצמאית. טלו למשל מקרה שבו נישום מבקש סעד הצהרתי בעניין הסיווג הנכון של מוצר, כאשר להצהרה זו יש משמעות מעשית מובחנת - "ערך עצמי נפרד" כלשונה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בע"א 609/78 קן-תור נ' גלבוע, פ"ד לד(1) 239, 252 (1979) - כגון לעניין חיובי מס עתידיים. במקרה כזה, ההחלטה המעניקה סעד הצהרתי באשר לסיווג עשויה להיחשב "פסק-דין", זאת גם אם נתבקשו בכתב התביעה סעדים נוספים - למשל החזר תשלומי מס שכבר נעשו, או פיצוי על נזקים.

9.        אולם, בענייננו המצב שונה: לאור תיקון חקיקה שבוצע בשנת 2010 (לפני פסק-הדין החלקי), שבו הוסף פרט-מכס חדש שאליו משתייך המוצר נשוא ענייננו, הודיעו הצדדים לפרוטוקול (ביום 7.2.2010) כי המחלוקות הצטמצמו "באופן שהן מתייחסות עתה רק לעבר". נראה כי בכך צומצמה ותוחמה למעשה גם נפקותו של הסעד ההצהרתי, שהפך ללא יותר מאשר נדבך בדרך לבחינת זכאותה של המשיבה לסעדים כספיים (החזר מס ששולם לפי הסיווג הקודם, ופיצוי על נזקים). כדי להמחיש זאת, ניתן לחשוב על תביעה שהייתה מוגשת לאחר תיקון החקיקה בשנת 2010. ברור למדיי כי בתביעה כזו לא היה להצהרה בדבר הסיווג לפני התיקון ערך עצמאי, אלא כאבן דרך לקראת בירור שאלת הזכאות לקבלת כספים.